וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה כָּ֣כָה יֹאכְל֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־לַחְמָ֖ם טָמֵ֑א בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֥ר אַדִּיחֵ֖ם שָֽׁם׃

וַאֲמַר יְיָ כְּדֵין יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת מֵיכַלְהוֹן מְסָאַב בֵּינֵי עַמְמַיָא דְאַגְלִינוּן לְתַמָן:

ככה. ר״ל זה לסימן שכן יאכלו בני ישראל את לחמם מאוס במקומות אשר אדיחם שם בגולה כי לא יוכלו לשמרם בנקיות בהיותם גולים וכמו שתאכל אותה חררה אפויה על גחלי גללי צאת האדם שהוא דבר נמאס:

טמא. ר״ל נתעב ומאוס:

אדיחם. מל׳ דחיה:

ויאמר ה' באר לו תחלה המשל האחרון של עוגת השעורים שהיא מורה על ימי גלותם בגוים, שככה יאכלו את לחמם מאכל בהמה, ושיהיה טמא בטומאת הגוים: