לָאָ֛רֶץ יִֽהְיֶה־לּ֥וֹ לַאֲחֻזָּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־יוֹנ֨וּ ע֤וֹד נְשִׂיאַי֙ אֶת־עַמִּ֔י וְהָאָ֛רֶץ יִתְּנ֥וּ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לְשִׁבְטֵיהֶֽם׃ {פ}

דָא אַרְעָא תְּהֵי לְרַבָּא לְאַחְסַנְתָּא בְּיִשְׂרָאֵל וְלָא יֵנִיסוּן עוֹד רַבְרְבֵי יַת עַמִי וְאַרְעָא יִתְּנוּן לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהוֹן:

לארץ. בתוך הארץ יהיה לו זה לאחוזה בישראל:

ולא יונו עוד. ר״ל כשיהיה להם אחוזת נחלה מרובה לא יעשקו עוד הנשיאים את עמי לקחת מה משלהם כי יהיה די להם בנחלת אחוזתם:

והארץ. ושאר הארץ יתנו לבית ישראל חלק לכל שבט זה כזה:

לארץ. כמו בארץ ובאה הלמ״ד במקום בי״ת וכן ישבת לכסא (תהילים ט׳:ה׳) ומשפטו בכסא:

יונו. מלשון אונאה הוא ענין עושק כמו ואיש לא יונה (לעיל י״ח):

לארץ יהיה לו, זה יהיה ארצו ואחוזתו כאחוזת שבט אחד (לבד מה שיפריש באמצע הכ"ה אלף לתרומת הקדש) ולא יונו עוד נשיאי את עמי, ר"ל שבזמן הקודם שלא לקח המלך אחוזה בפ"ע לקח שדות וכרמים מאת העם בחזקה, וציער אותם, כמו שהיה באחאב, אבל עתה לא יצטרכו לזה כי יהיה לו נחלה בלי מצרים: