וְלֹא־יִקַּ֨ח הַנָּשִׂ֜יא מִנַּחֲלַ֣ת הָעָ֗ם לְהֽוֹנֹתָם֙ מֵאֲחֻזָּתָ֔ם מֵאֲחֻזָּת֖וֹ יַנְחִ֣ל אֶת־בָּנָ֑יו לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָפֻ֣צוּ עַמִּ֔י אִ֖ישׁ מֵאֲחֻזָּתֽוֹ׃

וְלָא יִסַב רַבָּא מֵאַחֲסָנַת עַמָא לְמֵינַסְהוֹן מֵאַחֲסַנְתְּהוֹן מֵאַחֲסַנְתֵּיהּ יַחְסִין לִבְנוֹהִי בְּדִיל דְלָא יִתְבַּדְרוּן עַמִי גְבַר מֵאַחֲסַנְתֵּיהּ:

להונתם מאחוזתם. לעשוק מהם מה מאחוזת נחלתם להנחיל אותם לבניו ורק מאחוזתו ינחיל את בניו:

להונותם. ענין עושק כמו ולא יוגו עוד (לעיל מה):

יפוצו. ענין פזור כמו נפצו צאנו (לעיל לד):

ולא יקח, כדי שלא יקח הנשיא מנחלת העם, שאם יועיל מתנותיו ותוסב נחלתו לזרים יצטרך להונות את העם ולקחת נחלתם כדי להוריש לבניו, וכבר באר (בסי' מ"ה פ"ח) שלכן נתנו לו חלק בארץ כאחד השבטים שלא יצטרך להונות את העם ולקחת נחלתם, וע"י שלא יוכל לתת מנחלתו מתנה עולמית עי"כ מאחוזתו ינחיל את בניו למען אשר לא יפוצו עמי כמו שהיו במלים הקודמים שלקחו שדום העם, והעם נפוצו מאחוזתם מפני פחד ומגור, אבל כשיהיה לו נחלת הארץ לא יבא לידי כך: