וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ {פ}

וְלָא יְחוּס מֵימְרִי עֲלָךְ וְלָא אֶרְחַם אֲרֵי חוֹב אוֹרְחָתָיִךְ עֲלָךְ אֶתֵּן וּפוּרְעֲנוּת תּוֹעֲבָתַיִךְ בְּגַוִיךְ יֶהֶוְיָן וְתֵידְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ:

כי דרכיך. גמול דרכיך:

ותועבותיך. תשלומי תועבותיך יבואו בתוכך:

וידעתם. אז תדעו שאני ה׳ נאמן לשלם גמול:

תחוס. מל׳ חס וחמלה:

ולא תחוס המאמרים מקבילים, כי יש הבדל בין חמלה ובין חוסה, החס לא ישחית את הדבר מצד שישיג ממנו צורך ותועלת, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, והחומל לא ישחית מצד שהדבר עצמו טוב ויפה ואין ראוי להשחיתו, (כמו כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר לזבוח אל לה' לקרבן), ומבאר שלא יחמול מפני שהדבר טוב ויפה, כי דרכיך עליך אתן שדרכי הנפש נשחתים ואין ראוים מצד עצמם כי משחתם בהם מום בם לא ירצו, וגם לא אחוס מפני תועלת שאשיג ממך כי תועבותיך בתוכך תהיינה שכולם רעים וא"א שיצמח ממך צורך ותועלת: