וַאֲמַר לִי הָא חֲזֵיתָא בַּר אָדָם הַזְעֵיר לְבֵית יְהוּדָה מִלְמֶעֱבַּד יַת תּוֹעֶבְתָּא דַעֲבָדוּ כָא אֲרֵי מְלוֹ יַת אַרְעָא חֲטוּפִין וְתָבוּ לְאַרְגָזָא קֳדָמַי וְהָא אִינוּן מַיְתָן בַּהֲתָא לְאַפֵּיהוֹן:
הראית. בה״א השאלה:
הנקל. ר״ל אשר נקל לבית יהודה המעשים שעשו מאז מבלי עשות את התועבות האלה אשר עשו פה כאומר וכי לא די להם במה שעשו מאז:
וישובו להכעיסני. בתועבות האלה:
והנם שולחים. והנה עתה הם שולחים אל אפם ריח הרע בזמר הרוח היוצא מפי הטבעת בעת יתריזו והוא תקון סופרים והראוי אל אפי:
הנקל. באה הה״א במקום אשר וכן ההלכוא אתו (יהושע י):
מעשות. במ״ם השלילה ור״ל מבלי עשות וכן מהמטיר עליו מטר (ישעיה ה):
הזמורה. מל׳ זמר:
אפם. חוטמם:
ויאמר הנקל לבית יהודה, ר"ל גם חטא זה נקל לערכם כי הוסיפו לחטא גם בין אדם לחבירו במה שמלאו הארץ חמס וישובו להכעיסני ביתר עברות, והנם שלחים, חוץ מזה הם הורגים זה בזה באף ובחמה, כמו שיתבאר (בס' כ"א) שרוב ההרוגים ביניהם היה מה שהרגו זה את זה בימי המצור שהיה ביניהם שנאה ומלחמה, ואל אפם וכעסם הם שולחים את הזמורה, היינו החרב הזומרת וכורתת כל ענפי היער, ובסי' הבא יפרש הדבר איך זמרו וכרתו איש את אחיו: