חֲזַ֖ק וֶאֱמָ֑ץ כִּ֣י אַתָּ֗ה תַּנְחִיל֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבוֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃

חֲזַק וֶאֱמָץ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁהוּא אוֹמֵר: כִּי אַתָּה תַּנְחִיל.

תְּקֵיף וַעְלַם אֲרֵי אַתְּ תַּחְסֵין יַת עַמָא הָדֵין יַת אַרְעָא דְקַיֵימִית לַאֲבָהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן:

חזק ואמץ. בהנהגת העם כראוי:

ואמץ. אף הוא ענין חוזק, כמו (משלי כד ה) מאמץ כח:

השאלות(ו - ט) למה שנה ושלש באזהרת האומץ והחוזק? ובשניה הוסיף מלת מאד? ומ"ש הלא צויתיך מה כוונתו? למה כפל אזהרותיו על שמירת התורה? ואמר תחלה למען תשכיל ואח"כ אמר כי אז תצליח ואז תשכיל?

חזק. עתה באר דבריו. נגד הא' שא"ל לא יתיצב איש לפניך, ע"ז צריך שתתחזק ותתאמץ (התחלת התעוררות הגבורה תקרא בלשון חזוק, וקיומה והתמדתה שהוא אומץ הלב תקרא בלשון אמוץ. וזה גדרם בכ"מ), כי העזר העליון יחול כפי ההכנה האנושיית. ובאר כי אתה תנחיל, ולזה צריך חזוק שלא יתיצב איש לפניך בעניני הנחלות שיפלו עליה קטטות ודינים, ובאר כי ראוי שיתחזק ואל תירא מג' טעמים. א] מצדך, כי אתה תהיה המנחיל לא זולתך. ב] מצד הנוחל, שהוא את העם הזה הנבחר. ג] מצד הנחלה, שהיא הארץ אשר נשבעתי לאבותם. ושבועתי לא תשוב ריקם: