וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יְהוֹשֻׁ֜עַ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַכּוֹתָ֛ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה־מְאֹ֖ד עַד־תֻּמָּ֑ם וְהַשְּׂרִידִים֙ שָֽׂרְד֣וּ מֵהֶ֔ם וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר׃

וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִמְחֵיהוֹן מְחָתָא רַבְּתָא לַחֲדָא עַד דִשְׁלִימוּ וּמְשֵׁיזְבַיָא אִשְׁתֵּזִיבוּ מִנְהוֹן וְעָלוּ לְקִרְוִין כְּרִיכָן:

עד תומם. כי הנשארים היו מעט מן המעט וכאלו תמו כולם:

והשרידים שרדו. הנשארים אשר נשארו מהם באו אל ערי המבצר:

והשרידים שרדו. הנשארים נשארו, כמו (איכה ב כב) פליט ושריד:

ויהי. אחרי שהכו את כולם (ורק שרידים מעטים נמלטו אל ערי המבצר) אז שבו כל העם מקדה בשלום:

לא חרץ כו' לאיש. גם לאיש אחד מב"י לא חרץ את לשונו: (כד - כה) שימו את רגליכם. היה זה לסימן שכן יפלו כולם תחת רגלם ולחזקם בזה כמ"ש חזקו ואמצו (וה"א ההלכוא במקום אשר, כמו ההקדיש שמואל (דהי"א כו, כח), והא' שבסוף תוספת, כמו (ישעיה כח, יב) ולא אבוא שמוע):