כִּ֣י מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֣ה ׀ הָיְתָ֡ה לְחַזֵּ֣ק אֶת־לִבָּם֩ לִקְרַ֨את הַמִּלְחָמָ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ לְמַ֣עַן הַחֲרִימָ֔ם לְבִלְתִּ֥י הֱיוֹת־לָהֶ֖ם תְּחִנָּ֑ה כִּ֚י לְמַ֣עַן הַשְׁמִידָ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}

אֲרֵי מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת לְתַקָפָא יַת לִבְּהוֹן לְסַדָרָא קְרָבָא עִם יִשְׂרָאֵל בְּדִיל לְגַמָרוּתְהוֹן בְּדִיל דְלָא לְמֶהֱוֵי לְהוֹן רַחֲמִין אֲרֵי בְּדִיל לְשֵׁצָיוּתְהוֹן כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יַת מֹשֶׁה:

לבלתי היות להם תחנה. מן בני ישראל:

כי למען השמידם. כי חיזק לבבם למען השמידם:

תחנה. חנינה ורחמים:

כי. עתה באר מדוע סבב ה' כן שלא ישלימו, אומר זה היה משני טעמים. א] יען נתמלאה סאתם ורצה ה' להענישם, וז"ש למען החרימם, וזה לבלתי היות להם תחנה, ר"ל יען לא היו ראוים לחנינה מאת ה'. ב] שיקיימו מצות לא תחיה כל נשמה כאשר צוה ה', ולא ישארו בארץ פן יחטיאו את ישראל. וכ"פ הרד"ק: