מִתַּפּ֜וּחַ יֵלֵ֨ךְ הַגְּב֥וּל יָ֙מָּה֙ נַ֣חַל קָנָ֔ה וְהָי֥וּ תֹצְאֹתָ֖יו הַיָּ֑מָּה זֹ֗את נַחֲלַ֛ת מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃

מִתַּפּוּחַ אָזִיל תְּחוּמָא לְיַמָא לְנַחֲלָא דְקָנָה וַהֲווֹן מִפְקָנוֹהִי לְיַמָא דָא אַחֲסָנַת שִׁבְטָא דִבְנֵי אֶפְרַיִם לְזַרְעֲיַתְהוֹן:

מתפוח. היא עמדה אצל הירדן בגבול מנשה, אבל היתה לאפרים, כמו שכתוב בענין, וממנה היה נמשך גבול כלפי המערב ובא אל נחל קנה מנגב וסופו כלה אל הים, ובמקרא שלאחריו מפרש מה ענין הגבול הזה:

זאת. רצה לומר, הגבול האמור במקראות שלפניו, סביב נחלת מטה בני אפרים הנחלק לכל משפחה ומשפחה:

מתפוח. עתה חושב הערים המבדלות לבני אפרים תוך גבול מנשה בצד דרום. כי מעטרות אדר ולמטה למערב היה למנשה, ונפסק גבול אפרים, שכל חצי אורך מבית חורון (זולת הרצועה עד מכמתת) ולמערב ומעטרות אדר ולמערב עד הים היה למנשה, רק בתפוח שהיה בצד דרומי של מנשה התחילו ערים המבדלות לבני אפרים (וקראם מבדלות, מפני שכבר נפסק גבול אפרים, ומן עטרות עד תפוח היה למנשה). והנה ארץ תפוח ר"ל המדינה בצד צפון של תפוח היה למנשה כמש"ל (יז), רק תפוח עצמה היה לאפרים: ומשם הלך גבול של ערים המבדלות, לצד הים אל נחל קנה (ר"ל מדרום לנחל, כי צפונה של הנחל היה למנשה כמש"ל (לקמן יז, י) והשתרע עד הים, שכל צד הדרומי שמה היה לאפרים ולכן גם גזר היה לאפרים: