וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹשֻׁ֖עַ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַד־אָ֙נָה֙ אַתֶּ֣ם מִתְרַפִּ֔ים לָבוֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן לָכֶ֔ם יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶֽם׃

מִתְרַפִּים מִתְרַשְּׁלִין.

וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֵימָתַי אַתּוּן מִתְרַשְׁלִין לְמֵיעַל לְמֵירַת יַת אַרְעָא דִיהַב לְכוֹן יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן:

עד אנה וכו׳ אשר נתן וכו׳. רצה לומר, הן ידעתי מחשבותיכם מה שאינכם שולחים לכתוב גבולות הארץ ולחלקה, כי תחשבו אם כל אחד יכיר חלקו פן יפרדו איש מאחיו ולא ילחם האחד בעבור חלק האחר, ולזה אמר עד מתי יהיה לכם רפיון ידים, הלא ה׳ הוא הנותן לכם את הארץ, ואם כן אף בשלא יעזור האחד לחבירו, תוכלו להם, כי ה׳ ילחם לכם:

עד אנה. עד מתי:

מתרפים. מלשון רפיון:

עד אנה אתם מתרפים לבא לרשת. כי ה' אמר אליו (למעלה יג, א - ו) אתה זקנת וכו' אנכי אורישם רק הפילה בנחלה, וא"כ תלה ה' הורשתם במה שיפילוה בנחלה שידע כל שבט חלקו, א"כ במה שלא יחלקו גורל השבטים הם מתרפים לבא לרשת. ומהרי"א פי' לפי שלא רצו לחלק עד הנה מיראתם שאז לא יעזור כ"א לחברו להוריש חלקו, ורצו שכולם יכבשו ביחד ואח"כ יחלקו, רק יהודה ויוסף שאלו חלקם ראשונה כי אמיץ לבם בגבורים, לכן אמר עד אנה אתם מתרפים: