וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם׃

וַאֲמַרַת לְגֻבְרַיָא יְדַעְנָא אֲרֵי יְהַב יְיָ לְכוֹן יַת אַרְעָא וַאֲרֵי נְפָלַת אֵמַתְכוֹן עֲלָנָא וַאֲרֵי אִתְּבָּרוּ כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן:

וכי נפלה וכו׳. ולא נעצר כח להלחם בכם:

אימתכם. מלשון אימה ופחד:

נמגו. נמסו:

השאלות(ט - יא) כפל הדברים וכי נפלה אימתכם, וכי נמוגו ונשמע וימס לבבנו?:

ידעתי. תחלה אמרה דרך כלל, ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ. ועתה בארה דבריה מאין ידעה זאת, שזה משני טעמים. א] כי נפלה אימתכם עלינו (גדר האימה והבדלה מיתר לשונות המורים על המגור והפחד, כי האימה תהיה תמיד מפני ציור רוממות העצם המאוים ועזוזו, לא מפני אפשריות הרע אשר יוכל להשיג ממנו), ר"ל שנפלה עלינו אימה מפני גדולתכם ורוממותם. ב] וגם נמוגו כל יושבי הארץ, מפני יראת הרע שיגיע להם על ידם. ומפרש מ"ש כי נפלה אימתכם עלינו שהיא יראת הרוממות, היא: (י) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם. ומ"ש כי נמוגו כל יושבי הארץ היא כי שמענו אשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר החרמתם אותם, ולא החייתם כל נשמה: