וְאֶת־הָעָם֩ צִוָּ֨ה יְהוֹשֻׁ֜עַ לֵאמֹ֗ר לֹ֤א תָרִ֙יעוּ֙ וְלֹא־תַשְׁמִ֣יעוּ אֶת־קֽוֹלְכֶ֔ם וְלֹא־יֵצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם דָּבָ֑ר עַ֠ד י֣וֹם אׇמְרִ֧י אֲלֵיכֶ֛ם הָרִ֖יעוּ וַהֲרִיעֹתֶֽם׃

וְיַת עַמָא פַּקֵיד יְהוֹשֻעַ לְמֵימָר לָא תְיַבְבוּן וְלָא תַשְׁמְעוּן יַת קָלְכוֹן וְלָא יִפּוֹק מְפּוּמְכוֹן פִּתְגָמָא עַד יוֹמָא דְאֵימַר לְכוֹן יַבִּיבוּ וּתְיַבְּבוּן:

לא תריעו. תרועת שמחה. ואף לא תשמיעו את קולכם, בצעקה. ואף לא יצא מפיכם דבר, בלחש:

עד יום. ביום השביעי:

והנה צוה אותם יהושע שלא יריעו ולא ישמיעו את קולם עד היום הז' כדי שלא ירגישו בני העיר וישליכו אבנים מעל החומה ואעפ"י שהיה אפש' לש"י לשמרם מזה על דרך המופת הנה אין מדרך הש"י שיעשה המופתי' לבטלה ובמקומות שאפשר בזולת מופת: