וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהֹוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

(תוספת) יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ הָאֹהֶל וְהַמִּטַּלְטְלִין.

אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כַּדִּין הַמְפוֹרָשׁ לְּמַטָּה (להלן פסוק כה): אוֹתוֹ וְהַבְּהֵמָה בִּסְקִילָה, וְהַזָּקֵף שֶׁהוּא עַל 'בָּאֵשׁ' מוֹכִיחַ שֶׁהוּא נִפְרָד 'מֵאוֹתוֹ', שֶׁכֵּן מָצִינוּ מִקְרָאוֹת שֶׁהַטַּעַם מְחַלְּקָן, כְּמוֹ (דברים יא ל): אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁ'אַחֲרֵי' מוּפְלָג 'מִדֶּרֶךְ' עַל יְדֵי הַטַּעַם, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, הָרָאוּי לִישָּׂרֵף כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ לְּמַטָּה.

אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כַּדִּין הָאָמוּר לְּמַטָּה, וְזֶה מִקְרָא קָצָר, וְדוֹמֶה לוֹ (שמואל ב ה ח): כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר, לֹא פֵּירַשׁ מַה יִּהְיֶה לוֹ. וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים (א יא ו) פֵּירַשׁ: יִהְיֶה לְרֹאשׁ, אַף כָּאן לֹא פֵּירַשׁ מַה יִּהְיֶה בְּ'אוֹתוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ' וּלְמַטָּה פֵּירַשׁ.

וִיהֵי דְיִתְאַחַד בְּחֶרְמָא יִתּוֹקַד בְּנוּרָא יָתֵיהּ וְכָל דִי לֵיהּ אֲרֵי עֲבַר עַל קְיָמָא דַייָ וַאֲרַי עֲבַד דְלָא כָשַׁר בְּיִשְׂרָאֵל:

הנלכד בחרם. הנלכד לפני הארון, בעבור שמעל בחרם:

נבלה. דבר מגונה כמו (ישעיהו לב ו) נבלה ידבר:

ישרף באש. שמצד העברת החרם שהיה עומד לשרוף דינו בשריפה:

כי עבר. ר"ל שחטא נגד המקום שעבר בריתו, ונגד ישראל שעשה נבלה בישראל כי נענשו ע"י. ופירש שמצד העברת החרם ראוים לשרפה, ובכ"ז הוא נסקל מצד שחלל שבת וחייב סקילה, כדין מי שחייב שתי מיתות שנדון בחמורה, ועי"כ סקלו גם שורו וחמורו בל יוקל מיתתם מבעליהן:

והנה היתה מצות השם ית' שהנלכד בחרם ישרף באש כי הוא ברור אצל השם יתברך שלא יפול הגורל כי אם על החוטא ועם כל זה מצינו שהתחכם יהושע אל שיודה עכן זה קודם שפטו אותו בזה המשפט ואי אפשר שנאמר שכבר עשה זה יהושע כדי שיוכל לשפטו בדין ומפני שלא היו שם עדים רצה שתהיה שם הודאת פיו וזה לשתי סבות הא' שמה שהגיע ידיעתו בזה האופן מהשם ית' הוא ממה שלא אפשר שיפול בענינו ספק ולא מחלוקת והשנית כי אין להודאת פיו מבא בזה המשפט כלל כמו שהושרש בפ' משפטים ולזה ידמה שכבר היה זה הענין באופן שזכרוהו רבותינו ז"ל רוצה לומר שככר היה עכן ומשפחתו מוציאין לעז על הגורל כשהיו אומרים שאם יפילו הגורל על שני אנשים צדיקים הנה יפול בלי ספק על אחד מהם עם היותו בלתי חוטא בזה ולסלק זה התרעומ' והמחלוקת שהיה אפשר שיתחדש מזה התחכם יהושע להשתדל שיספר עכן זה וכאשר הודה זה הענין ספר שכבר שלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה ויורה מה שזכר שכבר שלחם שם במרוצה כי יהושע היה ירא שימהרו אנשי משפחתו להוציא משם זה לכסות קלון עכן: