יְהוֹשֻׁעַ ז׳ · ט״ו

וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהֹוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

במילים פשוטות

הפסוק נלמד כאן לצד כל המפרשים הקלאסיים שלמטה. הסבר מקורי מונגש לפסוק זה נמצא בהכנה ובבדיקה, ויתווסף בקרוב.

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

(תוספת) יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ הָאֹהֶל וְהַמִּטַּלְטְלִין.

אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כַּדִּין הַמְפוֹרָשׁ לְּמַטָּה (להלן פסוק כה): אוֹתוֹ וְהַבְּהֵמָה בִּסְקִילָה, וְהַזָּקֵף שֶׁהוּא עַל 'בָּאֵשׁ' מוֹכִיחַ שֶׁהוּא נִפְרָד 'מֵאוֹתוֹ', שֶׁכֵּן מָצִינוּ מִקְרָאוֹת שֶׁהַטַּעַם מְחַלְּקָן, כְּמוֹ (דברים יא ל): אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁ'אַחֲרֵי' מוּפְלָג 'מִדֶּרֶךְ' עַל יְדֵי הַטַּעַם, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, הָרָאוּי לִישָּׂרֵף כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ לְּמַטָּה.

אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כַּדִּין הָאָמוּר לְּמַטָּה, וְזֶה מִקְרָא קָצָר, וְדוֹמֶה לוֹ (שמואל ב ה ח): כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר, לֹא פֵּירַשׁ מַה יִּהְיֶה לוֹ. וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים (א יא ו) פֵּירַשׁ: יִהְיֶה לְרֹאשׁ, אַף כָּאן לֹא פֵּירַשׁ מַה יִּהְיֶה בְּ'אוֹתוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ' וּלְמַטָּה פֵּירַשׁ.

מקור: ספריא · CC BY

תרגום יונתן

תרגום יונתן בן עוזיאל

וִיהֵי דְיִתְאַחַד בְּחֶרְמָא יִתּוֹקַד בְּנוּרָא יָתֵיהּ וְכָל דִי לֵיהּ אֲרֵי עֲבַר עַל קְיָמָא דַייָ וַאֲרַי עֲבַד דְלָא כָשַׁר בְּיִשְׂרָאֵל:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר · המאה ה־18

הנלכד בחרם. הנלכד לפני הארון, בעבור שמעל בחרם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת ציון

רבי יחיאל הלל אלטשולר · המאה ה־18

נבלה. דבר מגונה כמו (ישעיהו לב ו) נבלה ידבר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מלבי״ם

רבי מאיר לייבוש · המאה ה־19

ישרף באש. שמצד העברת החרם שהיה עומד לשרוף דינו בשריפה:

כי עבר. ר"ל שחטא נגד המקום שעבר בריתו, ונגד ישראל שעשה נבלה בישראל כי נענשו ע"י. ופירש שמצד העברת החרם ראוים לשרפה, ובכ"ז הוא נסקל מצד שחלל שבת וחייב סקילה, כדין מי שחייב שתי מיתות שנדון בחמורה, ועי"כ סקלו גם שורו וחמורו בל יוקל מיתתם מבעליהן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רלב״ג

רבי לוי בן גרשום · פרובנס, המאה ה־14

והנה היתה מצות השם ית' שהנלכד בחרם ישרף באש כי הוא ברור אצל השם יתברך שלא יפול הגורל כי אם על החוטא ועם כל זה מצינו שהתחכם יהושע אל שיודה עכן זה קודם שפטו אותו בזה המשפט ואי אפשר שנאמר שכבר עשה זה יהושע כדי שיוכל לשפטו בדין ומפני שלא היו שם עדים רצה שתהיה שם הודאת פיו וזה לשתי סבות הא' שמה שהגיע ידיעתו בזה האופן מהשם ית' הוא ממה שלא אפשר שיפול בענינו ספק ולא מחלוקת והשנית כי אין להודאת פיו מבא בזה המשפט כלל כמו שהושרש בפ' משפטים ולזה ידמה שכבר היה זה הענין באופן שזכרוהו רבותינו ז"ל רוצה לומר שככר היה עכן ומשפחתו מוציאין לעז על הגורל כשהיו אומרים שאם יפילו הגורל על שני אנשים צדיקים הנה יפול בלי ספק על אחד מהם עם היותו בלתי חוטא בזה ולסלק זה התרעומ' והמחלוקת שהיה אפשר שיתחדש מזה התחכם יהושע להשתדל שיספר עכן זה וכאשר הודה זה הענין ספר שכבר שלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה ויורה מה שזכר שכבר שלחם שם במרוצה כי יהושע היה ירא שימהרו אנשי משפחתו להוציא משם זה לכסות קלון עכן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל