זֶ֣ה ׀ לַחְמֵ֗נוּ חָ֞ם הִצְטַיַּ֤דְנוּ אֹתוֹ֙ מִבָּ֣תֵּ֔ינוּ בְּי֥וֹם צֵאתֵ֖נוּ לָלֶ֣כֶת אֲלֵיכֶ֑ם וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה יָבֵ֔שׁ וְהָיָ֖ה נִקֻּדִֽים׃

הִצְטַיַּדְנוּ לְשׁוֹן צֵדָה, כְּשֶׁהוֹצֵאנוּהוּ לְצֵדָה לַדֶּרֶךְ.

דֵין לַחְמָנָא כַּד חַמִים אִזְדְוָדְנָא יָתֵיהּ מִבָּתָּנָא בְּיוֹם מִפְקָנָא לְמֵיתֵי לְוַתְכוֹן וּכְעַן הָא יָבֵשׁ וַהֲוָה כִסְנִין:

זה לחמנו. אשר תראו בידינו, הנה בהיותו עדיין חם לקחנו אותו צידה לדרך:

הנה יבש. בעבור זמן הרב מגודל מרחק הדרך:

הצטידנו. מלשון צידה ומזון:

זה. אחר שהצליח בידם להסיר החשד ולהוציא הספק שהיה בלב ישראל עליהם, הוסיפו להביא ראיה מחייבת על היותם מארץ מרחק, אמרו זה לחמנו, מעיד על הדבר. ואל תחשבו שכבר היה יבש בעת צאתנו, כי חם הצטידנו אותו, וזה היה ביום צאתנו ללכת. וכן יעידו נאדת היין ושלמותינו: