הַשֹּׁלֵ֨חַ בַּיָּ֜ם צִירִ֗ים וּבִכְלֵי־גֹ֘מֶא֮ עַל־פְּנֵי־מַ֒יִם֒ לְכ֣וּ ׀ מַלְאָכִ֣ים קַלִּ֗ים אֶל־גּוֹי֙ מְמֻשָּׁ֣ךְ וּמוֹרָ֔ט אֶל־עַ֥ם נוֹרָ֖א מִן־ה֣וּא וָהָ֑לְאָה גּ֚וֹי קַו־קָ֣ו וּמְבוּסָ֔ה אֲשֶׁר־בָּזְא֥וּ נְהָרִ֖ים אַרְצֽוֹ׃

דִמְשַׁלַח בְּיַמָא אִזְגַדִין וּבִדְגוּגִין עַל אַפֵּי מַיָא אֱזִילוּ אִזְגַדִין קַלִילִין לְוַת עַמָא אֲנִיסָא וּבְזִיזָא לְוַת עַמָא דִתְקַיף מִבְּכֵין וּלְהַלָא עַמָא אֲנִיסָא וּבְזִיזָא דְבָזוּ עַמְמַיָא אַרְעֵיהּ:

השולח. מי שהוא מנהגו לשלוח בים שלוחים:

לכו. אתם מלאכים קלים ובשרו ישראל שברחו וגלו והם מעבר לנהרי כוש:

ובעבור נהרי אמר ובכלי גמא:

ממושך. הם ישראל שנמשכו ממקומם ככבשים עד שמורטו:

ממושך אל עם נורא. הם הכושיים:

[מן הוא]. מן אותו העם, או הוא רמז לנהרי:

גוי וגו'. היתה דעתו כדעת הנער כאשר ילומד קו לקו, על כן היתה מבוסה:

ואל"ף בזאו לחסרון אות הכפל, וכמוהו דליו שוקים (משלי כ"ו ז') על דעת ר' משה הכהן:

וטעם נהרים מלכים, כמו את מי הנהר (ישעיהו ח' ז'):

השולח. אשר ישלח שלוחים דרך הים ללכת בספינות מעצי גומא הקלים לשוט ע״פ המים:

לכו. וכה יאמר אתם מלאכים ההולכים בקלות ובמרוצה לכו אל גוי ממשך וכו׳ וזה יהיה בימי המשיח כשישמעו שחזרו ישראל לארצם ישלחו שלוחיהם אליהם לדעת אם האמת כן הוא:

ממשך ומורט. אשר מאז היו נמשכים בידי האומות ומרטו שער ראשם וזקנם במשכם:

אל עם נורא. אשר נראה בהם מעשים נוראים:

מן הוא והלאה. מן היום אשר היה לעם והלאה:

גוי קו קו ומבוסה. בכל זמן גלותם היה מקוה לה׳ וחוזר ומקוה ועם כי היה נדרס ונרמס ברגלי כשדים:

אשר בזאו. אשר העובדי כוכבים בזזו את ארצם ורמסוהו ברגליהם:

צירים. שלוחים כמו וציר בגוים שולח (עובדיה א׳:א׳):

גומא. מין עץ הקל לשוט על המים וכן תיבת גומא (שמות ב):

מלאכים. שלוחים:

ממשך. מלשון משיכה ומורט. ענין תלישת השער כמו ואמרטה משער ראשי (עזרא ט׳:ג׳):

והלאה. ולהלן:

קו. מלשון תקוה:

ומבוסה. ענין רמיסה ודריסה כמו יבוס צרינו (תהלים ס):

בזאו. בזזו ובא האל״ף במקום אות הכפל וכן ימאסו כמו מים (שם נ״ח) ומשפטו ימססו: