וַיֹּ֕אמֶר לֹא־תוֹסִ֥יפִי ע֖וֹד לַעְל֑וֹז הַֽמְעֻשָּׁקָ֞ה בְּתוּלַ֣ת בַּת־צִיד֗וֹן (כתיים) [כִּתִּים֙] ק֣וּמִי עֲבֹ֔רִי גַּם־שָׁ֖ם לֹא־יָנ֥וּחַֽ לָֽךְ׃

וַאֲמַר לָא תוֹסְפוּן עוֹד לְמִתְקַף דַהֲוֵיתוּן אָנְסִין לְעַמָא דִי בְצִידוֹן לְכִתִּים קוּמוּ גְלוֹ אַף לְתַמָן לָא יְהֵי לְכוֹן נְיָח:

ויאמר. השם:

המעשקה. הטעם כי הון סוחריה ילקח בצור:

וטעם כתים, לכי אל כתים לסחור:

ויאמר וכו׳. המעשקה וכו׳; ה׳ אמר את עדת צידון הנעשקה משודדי צור בהיות סחורתו שמה מעתה לא תוסיפו עוד לשמוח על כי מקום סחרך היה קרוב לך:

כתים קומי עבורי. לפי שאנשי צור ברחו לארץ כתים אמר עבורי לארץ כתים ועשו שם עמהם סחורה:

גם שם. אבל גם שם עם כי תמצא אנשי סחורתך מ״מ לא תמצא שם הנחת רוח כי לא תמצא ידך להתעסק בסחורה כמאז:

לעלוז. לשמוח:

המעשקה. השדודה:

בתולת. לפי שלא נכבשה עדיין קראה בתולה כי לא באה ברשות אחר כבתולה שלא באה ברשות בעל וכן בתולת בת ציון (מ״ב יט):

בת צידון. עדת צידון:

כתים. אל כתים:

ינוח. מל׳ הנחת רוח: