וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְנִשְׁכַּ֤חַת צֹר֙ שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה כִּימֵ֖י מֶ֣לֶךְ אֶחָ֑ד מִקֵּ֞ץ שִׁבְעִ֤ים שָׁנָה֙ יִהְיֶ֣ה לְצֹ֔ר כְּשִׁירַ֖ת הַזּוֹנָֽה׃

וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא וְתִתְרְחֵיק צוֹר שַׁבְעִין שְׁנִין כְּיוֹמֵי מַלְכָּא חַד מִסוֹף שַׁבְעִין שְׁנִין יְהֵי לְצוֹר כְּתוּשְׁבְּחַת נַפְקַת בָּרָא:

והיה. ונשכחת צור. כמו ונשכחה, וכמוהו ושבת לנשיא (יחזקאל מ"ו י"ז):

מלך אחד. הטעם מלכות נבוכדנצר ובנו ובן בנו, כי כאחד יחשבו:

כשירת הזונה. יהיה לה דיבור ומעשה:

ונשכחת צור. ר״ל לא ילכו עוד אליה לסחורה:

כימי מלך אחד. כימי דוד שהיה מלך מיוחד (ולפי שהיה לדוד ברית ושבועה עם חירם מלך צור והם לא שמרו את הברית והרעו לישראל ולזה נגזר עליהם שבעים שנה שממון מול שנות דוד להכיר שמהאל נעשה ולא במקרה):

יהיה לצור כשירת הזונה. כי דרך הזונה שבאים רבים אליה ולפעמים תשכח מאהובים ולא יוסיפו לבוא ודרכה להרים קול בשיר ערב לעורר לב הזונים וכן יקרה לצור שהיו רבים באים לה לסחורה ונשכחה במפלתה ותצטרך לעורר לב הסוחרים לבוא אליה:

מקץ. מסוף: