אֲשֶׁ֣ר ׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ׃

דְאָמְרִין לְהוֹן נְבִיַיָא דֵין בֵּית מַקְדְשָׁא פְּלָחוּ בֵיהּ וְדָא אַחְסָנַת בֵּית נְיָחָא וְלָא אָבוּ לְקַבָּלָא אוּלְפַן:

אשר אמר להם. הנביא:

זאת. ירושלים היא מנוחתכם עשו מנוחה לעיף שלא יברח אל מצרים ואשור:

המרגעה. מגזרת מרגוע (ירמיהו ו' ט"ו), ושניהם שמות, ועל דעת המדקדק הירושלמי שהמלה פועלת:

האל"ף בסוף אבוא נוסף כאל"ף ההלכוא (יהושע י' כ"ד):

אשר אמר אליהם. רצה לומר הלא לטובתם ידבר כי זהו הדבר אשר אמר אליהם הניחו לעיף ותש כח ואל תגזלו אותו ובזאת תמצאו מנוחה ומרגוע ועכ״ז אינם רוצים לשמוע עם שהדבר הוא לטובתם:

המרגעה. ענין מנוחה כמו הלוך להרגיעו ישראל (ירמיהו ל״א:ב׳):

אבוא. ענין רצון וחפץ כמו לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳) והאל״ף נוספת וכן ההלכוא אתו (יהושע י):