וְסַלְעוֹ֙ מִמָּג֣וֹר יַעֲב֔וֹר וְחַתּ֥וּ מִנֵּ֖ס שָׂרָ֑יו נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁר־א֥וּר לוֹ֙ בְּצִיּ֔וֹן וְתַנּ֥וּר ל֖וֹ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ {פ}

וְשִׁלְטוֹנוֹהִי מִן קֳדָם דַחֲלָא יֶעְדוּן וִיתַּבְרוּן מִן קֳדָם נִיסָא רַבְרְבוֹהִי אֲמַר יְיָ דְזֵיהוֹר לֵיהּ בְּצִיוֹן לְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא וְתַנוּר בָּעֵיר לֵיהּ דְאֶשָׁא בִירוּשְׁלֵם לִדְעֲבָרוּ עַל מֵימְרֵהּ:

וסלעו וגו'. יעבור סלעו הוא גבול מלכותו, מרוב פחדו, וזה טעם ממגור, והטעם כי יברח ולא ישען על סלעו, [וחתו] מכל נס שיראו שריו הנמלטים או הנשארים בארצו:

אור ותנור. רמז למזבח, או דרך משל כאשר הזכיר למעלה ולהב אש אוכלה:

וסלעו. חזקו יעבור ממנו וילך לו מרוב הפחד:

וחתו מנס שריו. שריו יפחדו כאשר יתפחדו אנשים מנושא הנס הנראה למרחוק וראשון לכל אנשי הצבא:

אשר אור לו בציון. אשר הכין שם שלהבת ותנור אש לשרוף בהם מחנה אשור והוא דרך משל:

וסלעו. ר״ל החוזק כסלע:

ממגור. ענין פחד כמו ויגר מואב (במדבר כב):

וחתו. ענין פחד:

מנס. כלונס ארוך אשר ינשא בצבא:

אור. שלהבת כמו אור לשבת נגדו (לקמן מז):