וְכֵלַ֖י כֵּלָ֣יו רָעִ֑ים ה֚וּא זִמּ֣וֹת יָעָ֔ץ לְחַבֵּ֤ל (ענוים) [עֲנִיִּים֙] בְּאִמְרֵי־שֶׁ֔קֶר וּבְדַבֵּ֥ר אֶבְי֖וֹן מִשְׁפָּֽט׃

וְרַשִׁיעַיָא דְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין וְאִינוּן עַל עֵיצַת חֶטְאִין מִתְמַלְכִין לְחַבָּלָא עִנְוְתָנַיָא בְּמִלֵי שְׁקַר וּפִּתְגָמֵי חֲשִׁיכַיָא בְּדִינָא:

וכילי כליו. הטעם כלי המשפט כי היו [השרים] דינים, והנה אומנותם לעות הדין:

וכלי כליו רעים. והרמאי הלא ערמותיו רעים המה לבריות כי הוא מתייעץ בנפשו להשחית עניים באמרי שקר:

ובדבר אביון משפט. כשהאביון מדבר דברים ראויים ר״ל גם מתייעץ בנפשו לחבל הדברים ההם בדברי שקר וחוזר למעלה לומר אם כל אלה בו איך יקראהו שוע:

זמות. מחשבות רשע כמו זימה הוא (ויקרא כ):

לחבל. ענין השחתה:

משפט. ענינו דברים ישרים ונכוחים: