מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כׇל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃

מָה אֲמַלֵיל תּוּשְׁבַּחְתָּא וְאֵימַר קֳדָמוֹהִי וְהוּא אַסְגֵי טַבְוָן לְמֶעְבַּד עִמִי מָה אֶפְלַח וַאֲשַׁלֵים קֳדָמוֹהִי כָּל שְׁנַיָא דְאוֹסִיף עַל חַיַי וְשֵׁיזֵיב מִמְרִיר נַפְשִׁי:

מה אדבר ואמר לי. הנני יוסיף על ימיך:

ומלת עשה כמו יעשה וכן נתתי כסף השדה (בראשית כ"ג י"ג), או טעם עשה שעשה זה החסד עמי, אעפ"כ אדדה כל שנותי בזכרי זאת המדה שעברה עלי:

ומלת אדדה מבנין נפעל ואין ריע לו במקרא, רק אדדם עד בית אלהים (תהלים מ"ב ה') ובמשנה מדדה את בנה [שבת י"ח ב'], והטעם ידוע:

מה אדבר. ר״ל הרבה שבח וקילוסין יש לי לדבר כי הוא אמר לי נחמות והוא עשאן:

אדדה. לכן אנדד כל השינה לקלס לפניו על נפשי שהיתה מרה ונחם אותה:

מה אדבר. מלת מה יורה על הרבוי וכן מה רב טובך (תהלים לא):

אדדה. מלשון נדידה:

שנותי. מל׳ שינה: