כִּ֤י חׇרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִסֻתֵ֑ךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ׃

אֲרֵי חָרְבָתַיִךְ וְצַדְיוּתִיךְ וַאֲרַע מְפַגְרוּתִיךְ אֲרֵי כְעַן תִּדַחֲקוּן מִיָתִיב וְיִתְרַחֲקוּן מְסַלְעֲמָךְ:

כי [חרבתיך]. תחת חרבותיך, וכמוהו האתן בכורי פשעי [מיכה ו' ז'], ונשלמה פרים שפתינו (הושע י"ד ג'), או כי עד הנה היו כן:

תצרי מיושב. מרוב היושבים, והם כלם בניך, על כן (טעם) ורחקו מבלעיך:

כי חרבותיך וכו׳. ר״ל כי דאגת חרבותיך ושוממותיך וכו׳ לא תדאגי עוד כי עתה יהיו כולם מיושבות עד שתהיה צרה ודחוקה מרוב יושביה:

ורחקו מבלעיך. המשחיתים אותך יהיו מרחוקים בקצה הארץ ולא יבואו בגבולך:

הרסותך. מלשון הריסה ונתיצה:

תצרי. מלשון צר ודוחק:

מבלעיך. ענין השחתה כמו בלע כל ארמנותיה (איכה ב׳:ה׳):