כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃ {פ}

אֲרֵי עַמָא דַייָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה נִצְבָא דְחֶדְוָתֵיהּ וַאֲמָרֵית דְיַעְבְּדוּן דִינָא וְהָא אִינוּן אֲנוּסִין אֲמָרִית דְיַעְבְּדוּן זָכוּ וְהָא אִינוּן מַסְגַן חוֹבִין:

כי. הנה פירש הנמשל בכרם:

מספח. מגזרת שאת המספחת היא (ויקרא י"ג ו'):

נטע שעשועיו. הנטיעה שהוא משעשע ומשמח בו:

ויקו. לפי מרבית הטובה שעשה להם היה מקום שיעשו משפט והנה לא כן הוא כי אספו חטאים רבים או עשו מעשים מגונים כנגע צרעת:

לצדקה. היה מקוה שיעשו צדקה והנה נשמע צעקת עשוקים:

שעשועיו. ענינו התעסקות בדבר מה לשמוח בו:

משפח. ר״ל אסיפת חטא כמו ונספחו על בית יעקב (לקמן יד) או הוא מל׳ ספחת הצרעת ולפי של׳ משפח נופל על ל׳ משפט אמר כן: