פִּצְח֤וּ רַנְּנוּ֙ יַחְדָּ֔ו חׇרְב֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם כִּֽי־נִחַ֤ם יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ גָּאַ֖ל יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃

בּוּעוּ וְשַׁבַּחוּ כַּחֲדָא חָרְבַת יְרוּשְׁלֵם אֲרֵי עֲתִיד יְיָ לְנַחְמָא עַמֵהּ פָּרִיק יְרוּשְׁלֶם:

פצחו. לשון צחות, וכן בלשון קדר, הנה הוא כטעם דיבור:

פצחו וכו׳. הבתים החרבות אשר בירושלים פתחו פה להרים קול שמחה ורננו יחדיו והוא ענין מליצה:

כי נחם ה׳. את עמו במה שהביא להם הטובה:

גאל ירושלים. מיד העכו״ם המושלים בה:

פצחו. פתחו פה בהרמת קול שמחה וכן פצחי רנה וצהלי (לקמן נד):