אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה׃

בְּכֵן עַל חוֹבָנָא הוּא יִבְעֵי וַעֲוָיָתָנָא בְּדִילֵהּ יִשְׁתַּבְקוּן וַאֲנַחְנָא חֲשִׁיבִין כְּתִישִׁין מָחָן מִן קֳדָם יְיָ וּמְעַנָן:

אכן. זה הוא ראש הפסוק אנחנו היינו מחליאים, והוא היה נושא מכאובינו שהיינו מכאיבים אותו היה סובל:

ואנחנו חשבנוהו שהוא נגוע, מגזרת והנה הנגע עמד בעיניו (ויקרא י"ג ה'):

מוכה אלהים. סמוך, שהשם הכהו וענהו:

עד הנכון שהחלאי' ראויין לבוא עלינו בעבור כי תורתינו הכל הבל, ובאו על ישראל שתורתם תורת אמת, והעד כולנו כצאן תעינו:

אכן חליינו הוא נשא. אבל באמת לא מאס בו ה׳ כי כל חלי וכל מכאוב אשר סבל הכל בא מפאת עצמינו מה שהיינו מחליאים ומכאיבים אותו ברוע בחירתנו:

ואנחנו חשבנוהו. אבל אנחנו טעינו וחשבנו אותו לנגוע ומוכה מאלהים כי מאס בו ועל ידו הוא מעונה ביסורים:

נשא. מלשון משא וסבל:

נגוע. ענין חלשות וכשלון וכן וינגעו יהושע וכל ישראל (יהושע ח׳:ט״ו):

ומעונה. מלשון עינוי: