אִם תְּתִיב מִשַׁבַּתָא רִגְלָךְ לְמֶעְבַּד צוֹרְכָךְ בְיוֹמָא דְקוּדְשִׁי וּתְעָרַע לְשַׁבְּתָא בְּתַפְנוּקִין לְקַדִישָׁא דַייָ תְּיַקַר וּתְיַקַר קֳדָמוֹהִי מִלְמֶעְבַּד אוֹרְחָךְ מִלְסַפְקָא צוֹרְכָךְ וּמַלָלָא מִלִין דְאוֹנָס:
אם וגו'. יי ינחך תמיד אם תשיב משבת רגלך, או הוא דבק עם משובב נתיבות, גם הוא נכון, וטעם משבת מלכת בשבת (רגלך):
עשות חפציך. הטעם כפול:
וקראת לשבת עונג. שלא תעשה בו מלאכה, ושתתענג הנפש בשמוע דברי תורה:
לקדוש יי מכובד. הוא יום שבת, והנה פירוש מה טעם מכובד, והוא וכבדתו מעשות דרכיך, שאתה רגיל לעשות בחול, וכן (מצאנו) ממצא חפצך ודבר דבר עתיד, או בדברי העולם, כי אם בדברי תורה, והכלל שאנחנו צריכין לקבלה:
אם תשיב משבת וכו׳. ר״ל אם החזקת בדרך לצאת חוץ לתחום ונזכרת שהוא שבת והשבות רגלך בעבור השבת:
עשות. המ״ם של משבת עומדת במקום שתים ור״ל אם תשוב מעשות חפצך אחד מן המלאכות האסורות:
ביום קדשי. זהו השבת שקדשו המקום:
וקראת לשבת ענג. תקרא את השבת יום עונג ר״ל יהיה מיוחד לך להתענג בו:
לקדוש ה׳ מכובד. ליום השבת שקדשו המקום תקרא יום מכובד מבלי עשות בו מלאכה של חול: וכבדתו. ר״ל לא בקריאת שם לבד אלא תכבדו בו עניניך:
ממצוא. מבלי מצוא בו חפצך ר״ל שלא תעשה בו חפצך מדברים האסורים בשבת:
ודבר דבר. ומלדבר בו דבר הנאסר בשבת כחשבונות וכיוצא:
תשיב. מלשון השבה:
חפצך. מלשון חפץ ורצון:
עונג. מלשון תענוג ותפנוק דרכיך. עניניך וכן דרכי ספרתי (תהלים קי״ט):
