וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃

וַאֲמָרֵית וַי לִי אֲרֵי חָבֵית אֲרֵי גְבַר חַיָב לְאוֹכָחָא אֲנָא וּבְגוֹ עַמָא דְמִגְעַל בְּחוֹבִין אֲנָא יָתִיב אֲרֵי יַת יְקַר שְׁכִינַת מְלַךְ עַלְמַיָא יְיָ צְבָאוֹת חֲזָאָה עֵינָי:

ואומר. נדמיתי. נכרתי מהיותי עם חברת הקדושים, כמו ודמיתי אמך (הושע ד' ה'), ויש אומרים מלשון דמי (תהלים ס"ב ו'), גם הוא נכון:

טעם איש טמא שפתים. לפי דעתי שהנביא גדל עם ישראל שהיו טמאים במעשה ובדיבור, והנה למד מדיבורם, והעד ויסרני מלכת בדרך העם הזה (ישעיהו ח' י"א) על כן אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב:

וטעם כי את המלך יי' צבאות ראו עיני שהוא קדוש ופחדתי להקדישו בעבור טומאת שפתים, ואף על פי שאמר ראו עיני במראות נבואה ראה כן:

ואמר. אמרתי אוי לי וכו׳, כי פחד פן ימות על שראה מראה כבוד ה׳:

כי איש וכו׳. על כי אני איש טמא שפתים וכו׳ ואינני אם כן כדאי לא מצד מעשי ולא מצד מעשה העם אשר אני בקרבו:

כי את המלך וכו׳. מוסב למעלה כאומר אוי לי וכו׳ כי את המלך וכו׳ כי איש וכו׳:

נדמיתי. ענין שתיקה כמו וידום אהרן (ויקרא י) ור״ל נאבדתי כי הנאבד מן העולם הוא מושתק כי לא ישמע קולו וכן ער מואב נדמה (לקמן טו):