זְאֵ֨ב וְטָלֶ֜ה יִרְע֣וּ כְאֶחָ֗ד וְאַרְיֵה֙ כַּבָּקָ֣ר יֹאכַל־תֶּ֔בֶן וְנָחָ֖שׁ עָפָ֣ר לַחְמ֑וֹ לֹֽא־יָרֵ֧עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֛יתוּ בְּכׇל־הַ֥ר קׇדְשִׁ֖י אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ {ס}

דֵיבָא וְאִמְרָא יִרְעוּן כַּחֲדָא וְאַרְיָא כְּתוֹרָא יֵיכוּל תִבְנָא וְחִוְיָא עַפְרָא מְזוֹנֵיהּ לָא יִבְאֲשׁוּן וְלָא יְחַבְּלוּן בְּכָל טוּרָא דְקוּדְשִׁי אֲמַר יְיָ:

זאב וגו'. הטעם השלום, ולפי דעת רבים שהשם יסיר תולדת הזאב, והעד כבקר יאכל תבן:

וטעם נחש עפר לחמו, כתולדתו, ולא דבר אחר, והטעם שלא יזיק:

כל אלה הנבואות עתידות בארץ ישראל לבדה כי כתוב כן בכל הר קדשי:

) ירעו כאחד. ולא יטרוף הזאב את הטלה כי אף החיות הטורפות לא יטרפו עוד כמ״ש וגר זאב וכו׳ (לעיל יא):

כבקר. כמו הבקר אוכל תבן כן יאכל האריה:

ונחש עפר לחמו. הנה עפר יהיה מאכלו כתולדתו ונטבעו ולא יזיק למי:

לא ירעו. לא יעשו רעה למי ולא ישחיתו את מי:

בכל הר קדשי. הוא ארץ ישראל:

אמר ה׳. כן יאמר ה׳:

ירעו. מל׳ מרעה:

לחמו. מאכל:

ירעו. מלשון רעה: