וְאָמַרְתָּ֣ אֵ֠לָ֠יו הִשָּׁמֵ֨ר וְהַשְׁקֵ֜ט אַל־תִּירָ֗א וּלְבָֽבְךָ֙ אַל־יֵרַ֔ךְ מִשְּׁנֵ֨י זַנְב֧וֹת הָאוּדִ֛ים הָעֲשֵׁנִ֖ים הָאֵ֑לֶּה בׇּחֳרִי־אַ֛ף רְצִ֥ין וַאֲרָ֖ם וּבֶן־רְמַלְיָֽהוּ׃

וְתֵימַר לֵיהּ אִסְתַּמַר וְנוּחַ לָא תִדְחַל וְלִבָּךְ לָא יָזוּעַ מִן קֳדָם תְּרֵין רַבְרְבַיָא דְאִינוּן כְּאוּדַיָא מַתְנְנַיָא הָאִלֵין בִּתְקוֹף רְגַז רְצִין וַאֲרָם וּבַר רְמַלְיָהוּ:

ואמרת. השמר. מלרע מגזרת שמרים (ישעיהו כ"ה ו') כמו ושקט הוא על שמריו (ירמיה מ"ח י"א), והטעם שב על שמריך, כי לעולם השמר מלשון שמירה הוא מלעיל, והעד אל תירא:

והשקט. פועל יוצא והטעם נפשך או עמך:

ודמה אלה המלכים לזנבות אודים, כמו אוד מוצל מאש (זכריה ג' ב'), והטעם שהם כמו הנשאר לאוד שיעלה עשן ואין כח לו לבער על כן בחרי אף כי בחרי אפם ידמו לזנבות:

השמר והשקט. השמר מעשות מלחמה והשקט לבך אל תירא ואל יבוא מורך בלבבך זנבות האודים. שהמה כמו האודים האלה שאין בהם כח לבער אלא לעשן כך אין כח בידם לעשות לך מאומה רע רק העם מפחידים:

בחרי אף. הבאים בחרי אף:

רצין. עכשיו מפרש מי הם האודים:

ובן רמליהו. פי׳ עם אפרים כמ״ש רצין וארם וסמך על המבין:

זנבות. מל׳ זנב:

האודים. הם העצים שמנדנדין בהם האש לישבו על מקומו ונשרף מעט מעט על ידי החתיה באש וכשחוזר להיות קטן ואינו ראוי עוד להאחז ביד משליכים אותו ומעלה עשן רב וזהו נקרא זנב האוד וכן כאוד מוצל משרפה (עמוס ד׳:י״א):