וְהָיָ֖ה לְמִקְדָּ֑שׁ וּלְאֶ֣בֶן נֶ֠גֶף וּלְצ֨וּר מִכְשׁ֜וֹל לִשְׁנֵ֨י בָתֵּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְפַ֣ח וּלְמוֹקֵ֔שׁ לְיוֹשֵׁ֖ב יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃

וְאִם לָא תְקַבְּלוּן וִיהֵי מֵימְרֵיהּ בְכוֹן לְפוּרְעָן וּלְאֶבֶן מָחֵי וּלְכֵיף מְתַקֵל לִתְרֵין בָּתֵּי רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל לִתְבַר וּלְתַקָלָא עַל דְאִתְפְּלִיגוּ עַל דְבֵית יְהוּדָה דְיָתְבִין בִּירוּשְׁלֵם:

והיה וגו'. טעמו על מלך אשור:

וטעם מקדש מקו' שילך אדם אליו להגדל בו ולהבצר בו, והנה הוא דבק, למקדש נגף ולאבן נגף, שיעל' אדם עליו להשגב בו:

לשני בתי ישראל. מלכות ישראל ויהודה:

והנה טעם לפח לאפרי', ולמוקש ליהודה:

והיה למקדש. המקום ב״ה יהיה לשני בתי ישראל והם חזקיה וסיעתו ושבנא וסיעתו לאחד יהיה לארמון משגב ומגדל עוז להשגב בה והוא חזקיה וסיעתו כי ינצלו מיד סנחריב ולאחר יהיה לאבן נגף ולצור מכשול והוא שבנא וסיעתו כי אחר שהשלימו עם סנחריב ויצאו אליו נאבדו כולם:

לפח ולמוקש. חוזר למעלה לומר למה יהיה לאחד לאבן נגף וכו׳ לפי שהוא היה לפח ולמוקש להמלך היושב בירושלים והוא חזקיה:

למקדש. ענינו ארמון משגב וכן כי מקדש מלך הוא (עמוס ז׳:י״ג):

נגף. ענין הכאה: