לְמַ֩עַן֩ הָקִ֨ים אֶת־הַשְּׁבוּעָ֜ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֽוֹתֵיכֶ֗ם לָתֵ֤ת לָהֶם֙ אֶ֣רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֛ב וּדְבַ֖שׁ כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאַ֥עַן וָאֹמַ֖ר אָמֵ֥ן ׀ יְהֹוָֽה׃ {פ}

בְּדִיל לְקַיָמָא יַת קְיָמָא דְקַיֵמִית לַאֲבָהַתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן אַרְעָא עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ כְּיוֹמָא הָדֵין וַאֲתֵיבִית וַאֲמָרִית אָמֵן יְיָ:

למען הקים. ר״ל וזהו לתועלתם למען הקים וכו׳:

זבת. מתוך רבוי חלב ודבש זב ויורד בארץ:

כיום הזה. שהנכם כיום בארץ זבת חלב ודבש:

ואען. אמר ירמיה עניתי ואמרתי אתה ה׳ כן יאומן הדבר שיהיה ארור האיש אשר לא ישמע וכו׳:

הקים. מל׳ קיום:

זבת. ענין נטיפה כמו זב עמקך (לקמן מט):

ד. למען הקים את השבועה וכו' לתת להם ארץ זבת חלב ודבש ששבועת הארץ היה בתנאי אם ישמרו את דברי הברית, ואם לא תשמרו תגלו מן הארץ בהכרח ואען ואומר אמן ה', הנביא ענה אמן כמקבל ע"ע לקיים את דברי הברית, ור"ל שאף שאם ישראל יעזבו בריתך אנכי אקיימהו וא"כ לא נתבטלה השבועה להיות לנו לאלהים ולתת לנו את הארץ כל עוד שנמצא אחד מבני אבותיהם שאינו מפיר את הברית ומקיימו: