שָׂמָהּ֙ לִשְׁמָמָ֔ה אָבְלָ֥ה עָלַ֖י שְׁמֵמָ֑ה נָשַׁ֙מָּה֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י אֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֥ם עַל־לֵֽב׃

שַׁוְיוּהָא לְצָדוּ אִתְאַבְּלַת קֳדָמַי חֲרוֹבַת צְדִיאַת כָּל אַרְעָא אֲרֵי לֵית אֱנַשׁ דִמְשַׁוֵי דְחַלְתִּי עַל לִבָּא:

שמה. נבוכדנצר המחריב שם את ארצי לשממה והנה הארץ השוממה מתאבלת לפני:

נשמה. ר״ל עכ״ז לא ארחם ותהיה נשמה כל הארץ כי אין בה איש שם על לב להתחרט מעוונו לשוב אלי:

עלי. ר״ל לפני:

נשמה. מלשון שממה:

שמה לשממה, מוסיף שהמדבר שם אותה לשממה ר"ל שהיא שממה כ"כ עד שהמדבר ייחד את החלק הזה שתהיה החלק היותר שמם שבו, כמ"ש (יחזקאל ל׳:ז׳) ונשמו בתוך ארצות נשמות, אבלה עלי שממה, הנה היא מתאבלת עלי כאילו אני עשיתי לה כל זאת, אבל באמת מה שנשמה כל הארץ לא אני גרמתי זאת רק הסבה לזה מפני שאין איש שם על לב לשוב בתשובה: