כִּ֣י יָצֻ֗מוּ אֵינֶ֤נִּי שֹׁמֵ֙עַ֙ אֶל־רִנָּתָ֔ם וְכִ֧י יַעֲל֛וּ עֹלָ֥ה וּמִנְחָ֖ה אֵינֶ֣נִּי רֹצָ֑ם כִּ֗י בַּחֶ֙רֶב֙ וּבָרָעָ֣ב וּבַדֶּ֔בֶר אָנֹכִ֖י מְכַלֶּ֥ה אוֹתָֽם׃ {ס}

אֲרֵי יְצוּמוּן לָא רַעֲוָא קֳדָמַי לְקַבָּלָא צְלוֹתְהוֹן וַאֲרֵי יִסְקוּן עֲלָתָא וּמִנְחָתָא לָא רַעֲוָא קָדָמַי בְּהוֹן בְּחַרְבָּא וּבְכַפְנָא וּבְמוֹתָא אֲנָא מְשֵׁיצֵי יַתְהוֹן:

כי יצומו. אף כי עצמם יצומו לא ישמע אל תפלתם אשר יתפללו ביום הצום ואף אם יעלו עולה ומנחה אינני מרוצה להם כל עוד שאוחזים במעשיהם:

כי בחרב. אלא אכלה אותם בחרב וכו׳:

יצומו. ענין תענית:

רנתם. ענין תפלה: