אֽוֹי־לִ֣י אִמִּ֔י כִּ֣י יְלִדְתִּ֗נִי אִ֥ישׁ רִ֛יב וְאִ֥ישׁ מָד֖וֹן לְכׇל־הָאָ֑רֶץ לֹֽא־נָשִׁ֥יתִי וְלֹא־נָֽשׁוּ־בִ֖י כֻּלֹּ֥ה מְקַֽלְלַֽוְנִי׃ {ס}

וַי לִי אִמִי אֲרֵי יְלִדְתִּינִי לְמֶהֱוֵי גְבַר דִין וֶאֱנַשׁ מָצוּ לְכָל יַתְבֵי אַרְעָא לָא רָשָׁן בִּי וּמָא דַאֲנָא דַשֵׁינָא לָא תָבַע מִנְהוֹן כּוּלְהוֹן מְלַטְטִין לִי:

אוי לי אמי. ירמיה היה מתאונן והיסב הדבור מול אמו ואמר אוי לי אמי אשר ילדתני להיות איש ריב ומדון לכולם כי יריבו עמדי על שאני מוכיחם:

לא נשיתי. לפעמים מריבים עם המלוה על שהוא נוגש כסף ההלואה ולפעמים מריבים עם הלוה על שאינו משלם ההלואה אבל אני לא הלויתי להם ולא הם לוו לי ועכ״ז כולם מקללים ומבזים אותי:

מדון. ענין מריבה כמו ישתוק מדון (משלי כו):

נשיתי. ענין הלואה כמו לא תהיה לו כנושה (שמות כ״ב:כ״ד):

מקללוני. הוא מלשון קללה ומלשון קלון ובזיון:

אוי לי אמי לפי המליצה שאמר הבאתי על אם בחור שודד, שכולל לפי המשל כל אם ואם, ולפי הנמשל עיר ואם בישראל, נזכר כי מנבא זאת על אמו היולדת אותו, ועל העיר שהיא אמו המליצית ומקונן על שילדה אותו להיות המנבא ע"ז, וכן אמר במדרש משל לכהן שהשקה את האשה מים המאררים והביט בה וראה שהיא אמו, ובאשר א"ל ה' ששאריתם לחרב יתן והוא בכללם עם אמו, יקונן על שנולד לראות עמל ויגון, איש ריב וכו', כי עד עתה היה לו תקוה שישיבם בתשובה ושישיב חמה, אבל עתה שלא קבל תפלתו, ושנחתם גזר דין ענינו עם העם רק לריב עמהם ולא להועיל להם, איש ריב ואיש מדון הריב הוא בלא ענין, והמדון הוא כשיש לו דין ודברים וטענות, ונגד איש ריב אמר לא נשיתי מעות לאחרים שאז הלוה יש לו ריב עם המלוה על שתובע אותו את ממונו, ונגד איש מדון אמר ולא נשו בי שאז היה להם מדון עמי ר"ל דין ודברים שאשלם להם את מעותם וזה מדון ודין ומשפט, ובכ"ז כלה מקללוני: