כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל־תָּבוֹא֙ בֵּ֣ית מַרְזֵ֔חַ וְאַל־תֵּלֵ֣ךְ לִסְפּ֔וֹד וְאַל־תָּנֹ֖ד לָהֶ֑ם כִּֽי־אָסַ֨פְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִ֜י מֵאֵ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה אֶת־הַחֶ֖סֶד וְאֶת־הָרַחֲמִֽים׃

אֲרֵי כִדְנַן אָמַר יְיָ לָא תֵעוֹל לְבֵית מַרְזְחָא וְלָא תְהָךְ לְמִסְפַּד וְלָא תִדְנֵי לְהוֹן אֲרֵי כְנֵשֵׁית יַת שְׁלָמִי מִן עַמָא הָדֵין אֲמַר יְיָ יַת חִסְדָא וְיַת רַחֲמֵי:

כי כה וכו׳. ר״ל כי כן אמר לי ה׳ וכו׳ למען היות לאות:

בית מרזח. לבית אבל לנחמו:

ואל תנוד. דרך המנחמים לנודד בראש:

כי אספתי. ר״ל זה להם לאות אשר כליתי מהם את שלומי ולא אעשה עמהם חסד ולא ארחם עליהם:

בית מרזח. בית אבל וכן סר מרזח סרוחים (עמוס ו׳:ז׳):

תנוד. מלשון נדידה:

להם. עליהם:

אספתי. ענין כליון כמו אסף אסיפם (לעיל ח):

אל תבא בית מרזח, שהוא האונן בעת שנקבר המת שבאים לדרוש שלום החיים, ואל תלך לספד על המתים, ואל תנוד אל האבלים לנחמם, ומפרש נגד אל תבא בית מרזח, כי אספתי את שלומי עד שאין לדרוש שלום החיים, ונגד אל תלך לספד שהוא חסד עם המתים אמר את החסד, ונגד אל תנוד להם שהוא מצד הרחמים אמר את הרחמים: