יִרְמְיָהוּ ב׳ · כ״ה

מִנְעִ֤י רַגְלֵךְ֙ מִיָּחֵ֔ף (וגורנך) [וּגְרוֹנֵ֖ךְ] מִצִּמְאָ֑ה וַתֹּאמְרִ֣י נוֹאָ֔שׁ ל֕וֹא כִּֽי־אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ׃

במילים פשוטות

הפסוק נלמד כאן לצד כל המפרשים הקלאסיים שלמטה. הסבר מקורי מונגש לפסוק זה נמצא בהכנה ובבדיקה, ויתווסף בקרוב.

כל המפרשים

תרגום יונתן

תרגום יונתן בן עוזיאל

מְנָעִי רִגְלִיךְ מִלְאִתְחַבָּרָא לְעַמְמַיָא וּפוּמִיךְ מִלְמִפְלַח לְטַעֲוַת פַלְחֵי כּוֹכְבַיָא וְאַמַרְתְּ תָּבֵית מִבָּתַר פּוּלְחָנָךְ לָא אֲרֵי רְחִימֵית לְאִתְחַבְּרָא לְעַמְמַיָא וּבָתַר פּוּלְחַן טַעֲוַתְהוֹן אֱהָךְ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר · המאה ה־18

מנעי רגלך מיחף. ר״ל ראה לתקן מעשיך ולא תלכי בגולה יחף וצמאה למים ותאמרי נואש. אמרת אני מתאייש מעבודת המקום ולא אשוב אליו כי אוהב אני את הזרים הם עבודת הבעלים:

ואחריהם אלך. לעבוד אותם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת ציון

רבי יחיאל הלל אלטשולר · המאה ה־18

מנעי. חדלי:

מיחף. כן נקרא ההולך מבלי מנעלים וכן ערום ויחף (ישעיהו כ׳:ג׳) וגרונך. מלשון גרון וצואר:

נואש. מלשון ייאוש ועזיבת הדבר וכן אמרו נואש (לקמן יח):

זרים. מלשון זר ונכרי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מלבי״ם

רבי מאיר לייבוש · המאה ה־19

מנעי, עתה באר הנמשל, הנה הזונה הנואפת לקבל אתנן, יהיה זה בשביל שחסר לה צרכיה, נעלים ברגליה, או שרוצה יין לשתות, אבל פה היה בהפך, כי הבעל אומר לה מנעי רגלך מיחף שאם תלך לזנות תלכי יחף לא כן אם תשבי בבית, וכן גרונך מצמאה שאם תלכי לזנות תצמאי לא כן אם תשבי בבית, ותאמרי נואש ואת אומרת שאת מתיאשת עצמך מכל אלה שאינך רוצה כלל מנעלים ומשקה לשתות, ולא להשיג זאת את הולכת לזנות רק כי אהבתי זרים, שאותם בעצמם אהבתי ואחריהם בעצמם אלך לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות וזה כפרא למוד מדבר שהתנועה עצמיי לו לא מקריי להשיג על ידו דבר מצרכיו וא"א להשיבך עוד מן טבעך, כי. כבשת, הגנב הנמצא אינו בוש מפני שגנב רק מפני שלא גנב, הבושה שלו הוא רק מפני כי נתגלה רעתו בקהל, לא מפני המעשה בעצמו ומזה תראה ההבדל בין החוטא בעצם ובין החוטא במקרה, שהחוטא במקרה יתחרט על גוף החטא לא כן החוטא בעצם, כמשל הזונה בעבור אתנן, אם תראה שהפשיטוה ערומה ולא נתנו לה לחמה ומימיה תתחרט על גוף המעשה, אחר שלא היה המעשה בעבור עצמו רק בעבור האתנן, לא כן הזונה בעצם מצד הזנות שלא תתחרט אז על גוף הזנות רק על המקרה שקרה לה שהפשיטוה ערומה. וכן אם היו ישראל עובדים ע"א רק מפני התועלת והערב שהיו מקוים ממנה לפי דמיונם, היו מתחרטים אח"כ על מעשיהם בראותם כי השיגם אך רעות רבות וצרות. אבל אחרי שהיה המעל עצמיי לא מקריי, הנה רק כבושת גנב שהבושה שלו אינו על הגניבה עצמה רק על כי ימצא על שנמצא, ועל מקרה שקרה לו ע"י הגניבה, כן הובישו בית ישראל, המה וכן מלכיהם שריהם כולם לא בושו על דרכם הרע בעצמו רק על הרעות שהשיגו בעבורו (ובזה יל"פ מ"ש תיסרך רעתך ולא פחדתי אליך, שצוה שהרעה תהיה סבת התוכחה לא הפחד והעונש שהשיגו עבור הרעה, בל יתחרטו על העונש שהשיגו רק יתחרטו על הרעה עצמה, כי העונש אינו עצמי רק מקרי נסבב מן הרע כי מעולם שברתי עולך):

מקור: ספריא · נחלת הכלל