הֲתִשְׁכַּ֤ח בְּתוּלָה֙ עֶדְיָ֔הּ כַּלָּ֖ה קִשֻּׁרֶ֑יהָ וְעַמִּ֣י שְׁכֵח֔וּנִי יָמִ֖ים אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃

הַאֶפְשַׁר דְתִתְנְשֵׁי בְתוּלְתָא תִקּוּנָהּ כַּלְתָא קִישׁוֹטְהָא וְעַמִי שְׁבָקוּ פּוּלְחָנִי יוֹמִין דְלָא מִנְיָן:

התשכח. וכי הדרך הוא שתשכח הבתולה להשים עדיה עליה להתקשט בו וכי תשכח הכלה את קשוריה הם חוטי המשי שקושרת שערה בהם להתקשט וכאומר הלא אין דרך האדם לשכוח דבר הנצרך לו ביותר:

ועמי. אבל עמי שכחו אותי ימים הרבה ואין מספר להם עם שזהו עיקר חייהם על האדמה:

עדיה. מל׳ עדי ותכשיט:

התשכח, עתה יתוכח עם הכת שעזבו תורת ה' מצד השכחה וההעלם מבלי שמו לב, אומר איך שכחו תפארתם וכבודם, התשכח בתולה עדיה? וגם אם יקרה שהבתולה תשכח עדיה, הכי תשכח הכלה את קשוריה, הם הקשורים שנתן לה ארוסה לאות על הקשר שבינו לבינה כמו הטבעת קידושין וכדומה שזה האות שהיא מקושרת עמו, וכי תשכח זאת? ור"ל הלא זאת התורה היא הקשר שביניכם ובין ה', ובעבורה היה לכם לאלהים ואיך שכחתם זאת? ועז"א ואיך עמי שכחוני, ולא זמן מועט רק ימים אין מספר: