הִנְנִ֥י עַל־הַנְּבִיאִ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה הַלֹּקְחִ֣ים לְשׁוֹנָ֔ם וַֽיִּנְאֲמ֖וּ נְאֻֽם׃

בְּכֵן הָא אֲנָא שְׁלַח רוּגְזִי עַל נְבִיֵי שִׁקְרָא אֲמַר יְיָ דְמִתְנַבָּן כִּרְעוּת לִבְּהוֹן וְאָמְרִין כֵּן אֲמַר:

הנני וכו׳. וכמו שהנני מוכן להביא פורעניות על הנביאים המלמדים לשונם למהר לדבר צחות:

וינאמו נאום. ר״ל שבודים שקרים מלבם וימתיקו אמריהם וידברום במקום נבואה ובלשון הנביאים כאלו היה דבר ה׳:

הלוקחים. ענין למוד והרגל כמו הטתו ברוב לקחה (משלי ז׳:כ״א):

וינאמו נאם. הוא ענין אמירה והוא לשון שהנביאים רגילים בו: