כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְ֠שַׁבְתִּ֠י אֶת־שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ׃ {פ}

אֲרֵי הָא יוֹמַיָא אָתָן אֲמַר יְיָ וַאֲתֵיב יַת גָלוּת עַמִי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֲמַר יְיָ וַאֲתֵיבִינוּן לְאַרְעָא דִיהָבֵית לַאֲבָהַתְכוֹן וְיַחְסוּנָהּ:

ושבתי את שבות. אשיב בהשקט ובמנוחה את בני השבי של עמי ישראל ויהודה והיא הגאולה האחרונה בימי המשיח ר״ל לכן כתוב הדברים בספר למען יקראו בו ויקוו אליה:

ושבתי. ענין השקט ומנוחה כמו בשובה ונחת תושעון (ישעיהו ל׳:ט״ו):

שבות. מל׳ שביה:

והשיבותים. מל׳ השבה:

כי הנה ימים באים, ולכן יכתוב אותם שידעו דור אחרון הבא, ושבתי למעלתם, והשיבותים לארצם: