כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהֹוָה֒ הַיֹּשֵׁב֙ בָּעִ֣יר הַזֹּ֔את יָמ֕וּת בַּחֶ֖רֶב בָּרָעָ֣ב וּבַדָּ֑בֶר וְהַיֹּצֵ֤א אֶל־הַכַּשְׂדִּים֙ (יחיה) [וְחָיָ֔ה] וְהָיְתָה־לּ֥וֹ נַפְשׁ֛וֹ לְשָׁלָ֖ל וָחָֽי׃ {ס}

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ דְיָתֵיב בְּקַרְתָּא הָדָא יִתְקְטֵיל בְּחַרְבָּא בְּכַפְנָא וּבְמוֹתָא וּדְיִפּוֹק וְיִשְׁתְּמַע לְכַסְדָאֵי וִיחֵי וּתְהֵי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ לְשֵׁיזָבָא וְיִתְקַיֵם:

אל הכשדים. למסור עצמו בידם:

וחיה. ישאר חי:

לשלל. כאילו שלל נפשו להחזיקה לעצמו:

לשלל. ענין בזה:

והיוצא וחיה והיתה לו נפשו לשלל וחי, ר"ל כי שומרי המלך היו הורגים את כל היוצא אל הכשדים, לכן אמר שמי שיצא ויחיה ולא יהרג ע"י שומרי המלך תהיה לו נפשו לשלל וחי שהכשדים לא יהרגוהו, (ויען שהיוצא אל האויב יוצא ללחום ולשלול שלל אמר במליצה שהשלל שיבוז הוא יהיה הצלת נפשו):