הַגִּ֣ידוּ בִֽיהוּדָ֗ה וּבִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ הַשְׁמִ֔יעוּ וְאִמְר֕וּ (ותקעו) [תִּקְע֥וּ] שׁוֹפָ֖ר בָּאָ֑רֶץ קִרְא֤וּ מַלְאוּ֙ וְאִמְר֔וּ הֵאָסְפ֥וּ וְנָב֖וֹאָה אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר׃

חַווּ בִיהוּדָה וּבִירוּשְׁלֵם בַּסְרוּ וַאֲמַרוּ תִּקְעוּ שׁוֹפָרָא בְּאַרְעָא אַכְלוּ אַסְנוּ וֶאֱמָרוּ אִתְכְּנָשׁוּ וְנֵיעוּל לְקִרְוִין כְּרִיכָן:

הגידו. כאלו לשרי העם יאמר הגידו ביהודה וכו׳:

תקעו שופר. להשמיע ולזרז קראו מלאו. קראו את העם ואספו אותם ואמרו להם האספו וכו׳ להשגב שם מפני האויב:

מלאו. ענין אסיפה כמו קראו אחריך מלא (לקמן יב):

הגידו, מצייר ביאת האויב אל ציון פתאום, עד שלא היה להם עת להכין א"ע למלחמה, מצייר כי באה ההגדה ביהודה, ותיכף השמיעו זאת בירושלים עיר הממלכה, עד שהתפשט השמועה מן יהודה אל עיר הממלכה, (לא מן עיר הממלכה אל המדינה כדרך המלחמה הרגילה, שיודעים בעיר המלוכה תחילה, כי האויב נפל פתאום) והיתה ההכרזה הראשונה לאמר תקעו שופר בארץ שיצאו לקראת האויב אל שדה המערכה, אבל עודם משמיעים זה קראו מלאו דבריכם ואמרו לאמר אל תצאו לקראת האויב כי חזק הוא, רק האספו אל ערי המבצר להשגב שם, אבל עודם מדברים זה, תבא פקודה אחרת: