וְהִצַּ֣תִּי אֵ֗שׁ בְּבָתֵּי֙ אֱלֹהֵ֣י מִצְרַ֔יִם וּשְׂרָפָ֖ם וְשָׁבָ֑ם וְעָטָה֩ אֶת־אֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם כַּֽאֲשֶׁר־יַעְטֶ֤ה הָרֹעֶה֙ אֶת־בִּגְד֔וֹ וְיָצָ֥א מִשָּׁ֖ם בְּשָׁלֽוֹם׃

וְאַדְלֵיק אֶשְׁתָּא בְּבָתֵּי טַעֲוַת מִצְרָאֵי וְיוֹקְדִינוּן וְיִשְׁבִּינוּן וִירוֹקֵין יַת אַרְעָא דְמִצְרַיִם כְּמָא דְמִתְעַטֵיף רָעֲיָא יַת לְבוּשֵׁיהּ וְיִפּוֹק מִתַּמָן בִּשְׁלָם:

ושרפם ושבם. ר״ל אלהיהם מעץ ואלהיהם מכסף וזהב יקח בשבי:

ועטה. שלל ארץ מצרים יכרוך לקחת הכל כמו הרועה כשנוסע ממקום למקום שכורך עם בגדו כל כליו להביאם עמו ולא ישאיר מה מהם:

ויצא. נ״נ יצא משם בשלום ולא יוכלו אנשי מצרים לקחת שלהם מידו:

והצתי. ענין הבערה ושריפה כמו ותצת בסבכי היער (ישעיהו ט׳:י״ז):

ושבם. מלשון שבי:

ועטה. יעטה ענין כריכה וכן מעטה לטבת (יחזקאל כא):

את בגדו. עם בגדו: