אֵ֣ין עוֹד֮ תְּהִלַּ֣ת מוֹאָב֒ בְּחֶשְׁבּ֗וֹן חָשְׁב֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ רָעָ֔ה לְכ֖וּ וְנַכְרִיתֶ֣נָּה מִגּ֑וֹי גַּם־מַדְמֵ֣ן תִּדֹּ֔מִּי אַחֲרַ֖יִךְ תֵּ֥לֶךְ חָֽרֶב׃

לֵית עוֹד תּוּשְׁבְּחָא לְמוֹאָב בְּחֶשְׁבּוֹן חֲשִׁיבוּ עֲלָהּ בִּישָׁא אֲתוֹ וּנְשֵׁיצִינָא מִלְמֶהֱוֵי עַמָא אַף מַדְמַן תִּתַּבָּרִין בַּתְרָךְ יְהָכוּן קְטוֹלֵי חַרְבָּא:

אין עוד. מעתה לא יהיה עוד ההלול והשבח של מואב:

בחשבון. בהיות האויבים בחשבון חשבו עליך רעה והוא לשון נופל על לשון:

לכו. ואמרו לכו ונכריתנה מהיות עוד גוי:

מדמן. גם העיר מדמן תהיה נכרתה וגם הוא לשון נופל על לשון:

אחריך. בכל מקום שתברח תלך החרב אחריך להרגך:

תדמי. ענין כריתה כמו נדמתה אשקלון (לעיל מז):

אין עוד תהלת מואב, ר"ל על כי שודדה נבו וקריתים והמשגב שהיו מהוללים מאד עי"כ אין עוד במציאות תהלת מואב, הערים שהיו מתהללים בהם, ולא זאת כי בחשבון חשבו האויבים עליה רעה, ששם התיעצו יחד להכריתה מגוי, גם מדמן שהיא היתה בסוף גבולם, ולשם ברחו פליטי מואב, תדמי ותכרתי ג"כ כי החרב תלך אחריך להרוג את הבורחים, כמ"ש (ישעיהו ט״ו:ט׳) כי מי דימון מלאו דם כי אשית על דימון נוספות: