הַשְׁכִּירֻ֕הוּ כִּ֥י עַל־יְהֹוָ֖ה הִגְדִּ֑יל וְסָפַ֤ק מוֹאָב֙ בְּקִיא֔וֹ וְהָיָ֥ה לִשְׂחֹ֖ק גַּם־הֽוּא׃

אַיְתָא עֲלֵיהוֹן עָקָא וִיהוֹן דָמָן לְרַוְיָא אֲרֵי עַל עַמָא דַייָ אִתְרַבְרָבוּ וְיִדְרְשׁוּן מוֹאָבָאֵי בְּאַתְרֵיהוֹן לְלָעֵיב אַף אִינוּן:

השכירהו. מאמר הנביא אל מול האויב תנו למואב הרבה שכר ויין למען ישתכר ר״ל הביאו עליו בלבול הדעת להיות כמו השכור:

כי על ה׳ הגדיל. ר״ל שדבר גדולות על ה׳ לבזות כלפי מעלה ולומר שלא היה בידו להושיע את עמו ישראל:

וספק. וכאשר ישתכר יתגולל ויתהפך לחבוט עצמו בארץ על המאכל שהקיא כדרך השכור ור״ל ישיגהו האבדון והכליון בעבור בלבול הדעת ולפי שהמשיל לשכור אמר לשון הנופל בשכור:

גם הוא. כמו שהיו לו לשחוק בעת גלו לבבל כן יהיה גם הוא לשחוק:

השכירהו. מלשון שיכור:

וספק. ענין הכאה וחבטה כמו ויספוק את כפיו (במדבר כ״ד:י׳):

בקיאי. הוא המאכל החוזר דרך הפה:

השכירהו את כוס התרעלה, כי על ה' הגדיל (כמ"ש שמעתי חרפת מואב, צפניה ב׳:ח׳) וספק מואב בקיאו מדמהו כשכור שנשתכר מאד ויקיא את היין ואח"ז מסתפק על הקיא אם הוא קיאו או אם הוא יין, וחוזר ושותה את קיאו והכל שוחקים עליו, והמליצה שהקיא הוא מה שמוציא מן האיצטומכא, והוא המשל אל העם שהוגלו מארצם לגולה, ומואב אחרי שהגלו אותו חזר בהחבא לעריו וגרשוהו משם שנית, שזה במשל שארצו בלעה את הקיא שהקיאה, ופלטה אותו שנית, וע"כ היה לשחק גם הוא כמו שישראל היה לשחוק אצל מואב על דבר כזה, וז"ש ואם לא השחוק היה לך ישראל, הלא אתה שחקת על ישראל שחזרו מקצתם בהחבא לארצם אחר גלותם, והיית ממשיל עליו שבאו בהחבא לארצם ולבתיהם ונמצאו שם כגנב החותר בתים בחשך, ועז"א אם בגנבים נמצא, כי מדי דבריך בו תתנודד על שבא בחזרה לארצו, וכי בא אל בתי אחרים כגנב: