עִזְב֤וּ עָרִים֙ וְשִׁכְנ֣וּ בַסֶּ֔לַע יֹשְׁבֵ֖י מוֹאָ֑ב וִֽהְי֣וּ כְיוֹנָ֔ה תְּקַנֵּ֖ן בְּעֶבְרֵ֥י פִי־פָֽחַת׃

שְׁבָקוּ קִרְוַיָא וּשְׁרוֹ בְכֵיפָא יַתְבֵי מוֹאָב וַהֲווֹ כְיוֹנָה דְשַׁבְקָא פוּם שׁוֹבְכָא וְנָחֲתָא וְשַׁרְיָא בְּאַרְעִית גוּבָא:

עזבו ערים. לכן בגמול זה אתם יושבי מואב עזבו הערים ונוסו משם והסתירו לשכון על הסלע:

והיו כיונה. ר״ל שמה תהיו בטוחים מן האויב כי לא יוכל לקרב אליכם ותהיו אם כן כיונה העושה לעצמה קן בעברי פי הפחת לבל יוכלו אנשים לקרב אליה מפני הפחת:

תקנן. מלשון קן והוא מדור העופות כמו ודרור קן לה (תהילים פ״ד:ד׳):

בעברי. מלשון עבר וצד:

פחת. בור וחפירה כמו באחת הפחתים (ש״ב ז):

עזבו ערים ושכנו בסלע, הוא סלע מדברה שהיה חוץ לגבול מואב, והיו כיונה אשר תקנן בעברי פי פחת, ר"ל במקום שיש שני עברים שאם יבא האויב מצד אחד תברח לצד השני, (ולעומת שאמר בישעיה ט"ו שתשלח שליח מסלע מדברה להר ציון שיקבלו אותם בארצם, אמר שעתה שגם א"י חרבה תוכרח לשכון בסלע):