וְלֽוֹא־אָמְר֣וּ בִלְבָבָ֗ם נִ֤ירָא נָא֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ הַנֹּתֵ֗ן גֶּ֛שֶׁם (וירה) [יוֹרֶ֥ה] וּמַלְק֖וֹשׁ בְּעִתּ֑וֹ שְׁבֻעֹ֛ת חֻקּ֥וֹת קָצִ֖יר יִשְׁמׇר־לָֽנוּ׃

וְלָא אֲמָרוּ בְלִבְּהוֹן נִדְחַל כְּעַן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא דְמָחֵית מְטַר בַּכִּיר וְלַקִישׁ בְּעִדָנֵיהּ בִּזְמַן קַיָם שְׁבָעוּיָא דְבִזְמַן חַצְדָא נְטַר לָנָא:

נירא נא. ר״ל אם עד הנה לא היה פחד אלהים לנגד עינינו הנה עתה נשים על לב לירא את ה׳ הנותן גשם וחוזר ומפרש שנותן יורה ומלקוש כ״א בזמן הצורך:

שבועות חקות קציר. ר״ל החוק של שבועות ימי הקציר ישמר לנו שלא היה מוריד גשמים בא״י כל ימי הקציר שהוא סימן קללה וזש״ה הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות ומטר (שמואל א י״ב:י״ז):

יורה. הוא המטר היורד על הזרעים המרוה הזרעים והאדמה:

ומלקוש. הוא המטר המאוחר היורד על הקשין ועל המלילות וכן ונתתי מטר וכו׳ יורה ומלקוש (שם יא):

שבועות. הוא מל׳ מלא שבוע זאת (בראשית כ״ט:כ״ז):

חוקות. מלשון חק ודבר קבוע:

ולא אמרו, אחר שבאר מ"ש האותי לא תיראו, שראוי שייראו מפניו יראת הרוממות מצד הערת השכל והתבונה, אשר ראוי שיבטלו נגדו כל עניני הגוף הפרטיים האפשריים ומשתנים, יאמר עכ"פ אם מפני לא תחילו, הלא ראוי לכם לירא מפני פחד העונש ומניעת הטוב מכם, אשר יראה זו גם הלב וכחותיו הגופנים נתונים תחתיה, כי הלב עצמו אשר יעוררנו למלאות תשוקת הגויה ועניניה ראוי שיכיר כי ע"י החטא יפסיד ההצלחה הגופנית וימצא עוני ומחסור, ועז"א ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו שגם הלב והכח המתעורר הגופניי ראוי שיסכים על יראה זו מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו וכל צרכינו תלוים ממנו ומושגים מאתו, וזה יהיה בשני פנים, א. הצרכים אשר נשיג מאתו בבלתי אמצעי, שיתיחסו אליו כאילו הוא נותנם לנו בכל פעם ע"י השגחתו המיוחדת, כמו המטר בעתו שהוא לא טבעי רק השגחיי, וז"ש הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, הנותן במתנת ידו בכל פעם ע"י השגחתו, ב. הצרכים אשר נשיג ע"י הטבע הקבועה מששת ימי בראשית, כמו שבועות חקות קציר, שיהיה חום ושמש בימי הקציר ולא ירדו גשמים אז, שזה מצד טבע הזמן, וגם בזה אנו צריכים אליו שלא ישנה את הטבע הכולל ע"י רוע מעשינו רק יניח הטבע כמו שהוא, וז"ש ששבועות חקות קציר (הם שבעה שבועות מן הפסח עד העצרת שהם ימי הקציר), ישמר לנו שישמור הטבע ולא ישנה, ולפ"ז יש בידו לענוש אותנו אם ע"י פעולה בדברים טבעיים כמו חקות קציר שישנה הטבע למען יעניש, אם ע"י הנחת הפעולה ומניעת הטוב בדברים השגחיים כמו המטר, וז"ש הלא עונותיכם הטו אלה, ידוע שהעון הוא החטא הנעשה ע"י כפירה וזדון, והחטא הוא הנעשה ע"י התאוה או השגגה, ומבואר שהעון גדול מן החטא, וכן עונש העון הוא שיעניש ה' בפעולה, מה שישדד הטבע וישנהו לרעתנו, וז"ש עונותיכם הטו אלה, שע"י העונות במזיד גרמנו להטות חקות קציר, הגם שהם חקים טבעיים שינה ה' הטבע לרעתנו, וזה עונש גדול, וחטאתיכם מנעו הטוב מכם החטאים השוגגים הגם שלא הספיקו לשיפעל ה' פעולה וישנה הטבע לרעה, עכ"פ גרמו מניעת הטוב בשב ואל תעשה שהיא עצירת הגשמים שהם השגחיים, כמ"ש הנותן גשם: