אֵ֤י לָזֹאת֙ (אסלוח) [אֶֽסְלַֽח־]לָ֔ךְ בָּנַ֣יִךְ עֲזָב֔וּנִי וַיִּשָּׁבְע֖וּ בְּלֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וָאַשְׂבִּ֤עַ אוֹתָם֙ וַיִּנְאָ֔פוּ וּבֵ֥ית זוֹנָ֖ה יִתְגּוֹדָֽדוּ׃

נְבִיָא אֲמַר לֵיהּ כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל עַל אֵידָא אֶשְׁבּוֹק לְכוֹן אֲנָא קָרִיתִי לְכוֹן בְּגִין וְאִינוּן שְׁבָקוּ פוּלְחָנִי וּמְקַיְמִין בְּשׁוּם טַעֲוָתָא עוֹד שְׂבַעֵית יַתְהוֹן טוּבָא וְאִינוּן תָּבוּ לְמֶהֱוֵי זַנָאִין וּבֵית נַפְקַת בְּרָא מִסְתַּיְעִין:

אי לזאת. אנה הזכות אשר לזאת אסלח לך הלא בניך עזבוני:

בלא אלהים. העכו״ם שאין בו ממש בו האמינו ונשבעו בו:

ואשביע. אני השבעתי אותם בכל טוב ומרוב טובה ותאות הלב פנו אל הזנות:

ובית זונה. לבית זונה הלכו גדודים יחד ולא יתבוששו אלה מאלה:

אי. ענינו כמו אנה וכן אי הבל אחיך (בראשית ד׳:ט׳):

ובית. כמו ולבית:

יתגודדו. מלשון גדוד ומחנה:

אי לזאת, עתה שב אל דברי ה' שאומר שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש אם יש עושה משפט ואסלח לה, אומר אבל אם לא נמצא בכם משפט ואמונה שבעבורם אסלח לכם וא"כ איה דבר אחר אמצא תמורתו אשר עבורו אסלח לך, הכי בעבור זה שבניך עזבוני אסלח לך, והשבועה שלהם היה בע"א שהמה לא אלהים ותחת שאני השבעתי אותם בכל טוב נאפו, ולא לבד יחידים ובהצנע רק בית זונה יתגודדו גדודים רבים ובפרהסיא, ולא לבד שנאפו למלא תאותם, כי גם אחר אשר, סוסים מיוזנים משכים היו שאחר שנאפו בלילה והיו דומים בבקר השכם כסוסים מיוזנים ושבעים מתאותם, בכ"ז לא הניחו מעשיהם רק איש אל אשת רעהו יצהלו, וא"כ הכי בעבור זה אסלח לך, הרי העל אלה ר"ל הלא ראוי שאפקוד עליך בין מצד המעשים עצמם שעז"א העל אלה לא אפקד, בין מצד תכונת העם והשחתתם שהוא בהשקף על העושה עצמו, ועז"א אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, ולכן אני מכריז אל האויבים עלו בשרותיה, שהם שורות הכרם, ובכ"ז כלה אל תעשו רק הסירו נטישותיה שהם הענפים המתפשטים מן הכרם לחוץ שהם מכחישים את הגפנים, כי הם לוא לה' המה הגם שהכרם בעצמו הוא כרם ה' צבאות, ר"ל שיסירו את הרשעים, כמ"ש (ישעיהו י״ח:ה׳) ואת הנטישות הסיר התז, עיין פי' שם: