כִּ֣י ק֥וֹל נְהִ֛י נִשְׁמַ֥ע מִצִּיּ֖וֹן אֵ֣יךְ שֻׁדָּ֑דְנוּ בֹּ֤שְׁנֽוּ מְאֹד֙ כִּֽי־עָזַ֣בְנוּ אָ֔רֶץ כִּ֥י הִשְׁלִ֖יכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵֽינוּ׃ {ס}

אֲרֵי קַל אִלְיָא אִשְׁתְּמַע מִצִיוֹן אֵכְדֵין אִתְבְּזֵיזְנָא בְּהֵיתְנָא לַחֲדָא אֲרֵי חֲרוּבַת אַרְעָא אֲרֵי צַדִיאָה בִּרְנְיָתָהָא:

כי קול. כי מציון נשמע קול יללה שאומרים איך שדדנו ובושנו מאד כי חשבנו להשגב בציון ועתה לא כן היה כי עזבנו ארץ נחלתנו כי השליכו משכנותינו את השוכנים בהם חוצה וכענין שנאמר ולא תקיא הארץ אתכם וכו׳ כאשר קאה וכו׳:

שדדנו. ענין עושק:

משכנותינו. מלשון משכן ומקום מדור:

כי קול נהי מבאר מדוע ישלחו אחרי החכמות, מפני שקול הנהי אשר נשמע מציון, היה מה שאמרו איך שודדנו, שנשאו נהי על השוד והשבר שקרה להם בעבר, וזה אינו עקר הנהי שצריכים לקונן כי עקר הנהי צריך להיות על החיים עודנה, כי בושנו מאד כי עזבנו ארץ לצאת בגולה, ולא למקום קרוב, כי השליכו משכנותינו לשכון במקום רחוק כמ"ש וישליכם אל ארץ אחרת, והבושה והרע שישיג את החיים עליו צריך לספוד ולבכות: