חֵ֥ץ (שוחט) [שָׁח֛וּט] לְשׁוֹנָ֖ם מִרְמָ֣ה דִבֵּ֑ר בְּפִ֗יו שָׁל֤וֹם אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ יְדַבֵּ֔ר וּבְקִרְבּ֖וֹ יָשִׂ֥ים אׇרְבּֽוֹ׃

כְגִיר דִי מְחָרֵף לִישַׁנְהוֹן נִכְלִין מְחַשֵׁב בְּפוּמְהוֹן שְׁלָמָא גְבַר עִם חַבְרֵיהּ מְמַלְלִין וּבִמְעוֹהִי מְשַׁוֵי כְמַנְתֵּיהּ:

חץ שחוט לשונם. נדמה לשונם לחץ הנמשך על יתר הקשת כי בלה״ר הורגים למרחוק כמו חצי הקשת:

מרמה דבר. כל אחד מדבר מרמה כי בפיו ידבר שלום עם רעהו ובקרב לבו ישים מארב עליו:

שחוט. משוך כמו זהב שחוט (מ״א י) ארבו. מל' מארב:

חץ שחוט לשונם מרמה דבר, ר"ל כי הלשון מדברת תמיד ברצונה ובבחירתה, ובכחה לדבר או לחדול, ועל פי זה תדמה הלשון כקשת הרובה את החצים שהם הדבורים, והדבורים הם כחצים, אבל הם כבר שב ההרגל אצלם לדבר רמיה תמיד עד שאין הלשון ברשותם רק הוא כחץ ביד מרמה, המרמה הוא המדבר והוא המניע את לשונם עד שהמרמה ימליץ אצלם כקשת הרובה בחצים, והלשון נמשלת כחץ שחוט ומשוך, שא"א עוד לעכב אותו, ומפרש כי מרמה דבר, מצייר את המרמה כעצם מופשט ומיחס אליו את הדבור, המרמה הוא העצם המדבר וכבר דבר ושחט ומשך את החץ שהוא לשונם, ואין בידם לעכב את הלשון עוד, ר"ל שכבר שב אצלם דבור המרמה כטבע שני עד שאין בכחם להרגיל א"ע לדבר אמת, כי הגם שבפיו שלום את רעהו ידבר בקרבו ישים ארבו בקרב הדבור האורב יושב בחדר לארוב על רעהו ולהרע לו: