הׇכְרַ֥ת מִנְחָ֛ה וָנֶ֖סֶךְ מִבֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אָֽבְלוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהֹוָֽה׃

הָכְרַת. כְּמוֹ ׳נִכְרַת׳, הֵ״א הַנְּקוּדָה בְּחָטַף קָמַץ עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם נוּ״ן כְּמוֹ ״וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ״ (איוב ה:כג):

פְּסֵקוּ קָרְבָּנִין וְנִכְסִין מִבֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ אִתְאַבַּלוּ כַּהֲנַיָא דִמְשַׁמְשִׁין בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַיָי:

הכרת - כדרך: כי מי נדה לא זורק עליו. והטעם שיאמר לשכורים איך תמצאו אתם יין והנה הכרת מנחה ונסך, שהוא חיוב הציבור והזכיר המנחה, בעבור כי שדד דגן גם הנסוך, אם לא ימצא מעכב.

הכרת וגו׳. כי לא מצאו סולת למנחות ויין לנסכים כי הארבה אכל הכל:

אבלו הכהנים. על כי אין מביא מנחה ונסכים:

הכרת עתה יזכיר מה שיאבלו הכהנים משרתי ה', שהם יקוננו על שהכרת מנחה ונסך מבית ה', שאין קמח למנחות ויין ושמן לנסכים: